נדוניה

הנדוניה כאן, החפצית, היא זו שגילומה הוא באובייקטים נשיים טיפוסיים, כפי שהם מובאים על ידי האישה אל מעמד השידוך והנישואים. הנישואים, אירוע טקסי ומשטרי מתמשך גם יחד, הם אתר תרבותי גדוש בו מתכוננת הזהות
הנשית ושבהם מתגלמת תפיסת הנשיות לאורך דורות. אך יחד עם זאת, לצד היות הנדוניה החפצית ביטוי של משמעת האישה לדפוס של נשיות שאליו הורגלה, למשמעותם הסמלית של חפצי הנדוניה אפשר לייחס הרחבה של זהות האישה – ביטוי של שאיפות ותשוקות שאינן תואמות למשמעת המשטרית. אל תוך הנדוניה מושקעות האנרגיות של הנערה ושל האישה, אנרגיות המייצרות מוצרים וייצוגים חזותיים וסמליים של זהותן, ואנרגיות אלה עשויות להוליד מהלך יצירה אינדיבידואלי ומתחמק משעבוד. ככזו, הנדוניה מאפשרת לחשוב על חיכוך העלול להיווצר בין משמעותם המוכתבת של חפציה של האישה לבין משמעותם האישית והסנטימנטלית עבור האישה הנושאת אותם אתה, המייצרת אותם והצורכת אותם בחיי היום יום.
הנדוניה וחפציה הם לפיכך אביזר המשמש למעין ”פרפורמנס“ של נשיות והם תנאי להשגתה, לשימורה ולהוכחתה הקבועה – אך הם גם הזדמנות לביטוי אישי, שעלול להתגלות כחותר תחת הסדר החברתי הנהוג. וכך, דור אחר דור, מאם לבת, מסבתא לנכדה, נדדו בנדוניה פרטי יופי המכילים בתוכם חלום ותשוקה, חרדה וחשש ביחס ללא נודע המיוחל:
חיי אישה בוגרת, אשת משפחה, אישה לבעל. במובן זה, חפציה של האישה עמדו כמראה לה עצמה: כמו פרח בית שצומח בשבי הצל  ומתכונן לפריחה עוצמתית וחד פעמית. בתוך ”מרחב הנדוניה“, מרחב בו מתפתחת תרבות חומרית ופרקטית העוברת מדור לדור, נטווים חוטי אריגה של מסורת ונמתחות שרשראות זהב של זמן והיסטוריה.
הנדוניות נודדות ודנות על ההווה האינדיבידואלי של האישה בתוך המרחב השושלתי והגנאלוגי. ואמנם, גם כאשר קמו שינוים חברתיים, והיצירה הנשית ונשים ככלל תפסו מקום מרכזי באמנות העכשווית, לצד הצל של ”תקופה אפלה“ האופף את מושג הנדוניה, נשמר אותו דיון בזהות הנשית כמשתחררת מההיסטוריה שלה וככבולה אליה בו זמנית. ביצירה הנשית העכשווית טמון הקוד הגנטי של מלאכה ויצירה נשית עתיקה, כפי שכל תקופה היסטורית נולדת מקודמתה,
וכל התנגדות תמיד חובה בתוכה את מה שאליו היא מתנגדת. אך כל זמן שנבנות ומתפרקות מערכות של מתודולוגיות, סכמות, ומבנים חברתיים ופרשניים, כך נחשף האופי האינטואיטיבי, הרגשי והאסוציאטיבי שביצירה האמנותית, כפי שציור קדמוני כובש את הלב
באופן דומה ליצירת מופת עכשווית. ואותו אופי הוא השפה הנשית, הנובעות מן הניסיון ליצור בתוך גבולות ומבנים תוך ערעור עליהם, מתיחתם ופירוקם. זוהי שפה שמקורה בחוויה אישית אשר מסריה עוברים מדור לדור, ועל כן קשה ללכוד את מהותה החמקמקה אלא
בתוך מרחב ההולדה והלידה של היצירה הנשית. התערוכה הנוכחית מבקשת להיות ”מרחב נדוניה“ שכזה, שבו מציגות אמניות מרקעים אתניים שונים את יצירתן, את אותה חוויה אישית הטומנת בתוכה קוד גנטי ייחודי. האמניות המשתתפות מרבות ליצור דיאלוג בין עבר לבין הווה, בין זהות אינדיבידואלית לבין זהות תרבותית, וממשיכות לחפש, כבכל דור ודור, את החופש בתוך השייכות.

אסיה דובלין, אוצרת