ההיסטוריה של עכו

עכו היא עיר חיה שקיומה נמשך ברציפות במשך כ-4000 שנה. ראשיתה בתל עכו שכינויו העממי הוא גבעת נפוליאון. מהתקופה ההלניסטית ואילך התפשטה העיר מערבה לשטח שבו התפתחה לימים העיר הצלבנית והערבית. להלן סקירה של האירועים המרכזיים בהתייחס לעיר המוכרת היום כ”עכו העתיקה”. סקירה זו רובה ככולה נסמכת על ספרו של נתן שור, תולדות עכו , אלא אם צוין מקור שונה.
התקופה ההלניסטית:

מימי אלכסנדר מוקדון (333-332 לפסה”נ) מעמדה של עכו היה כמעמדן של הערים הפיניקיות. הקשר שלה עם השלטון היווני היה ישיר כקשריהן של צור וצידון. בעכו הונהג השימוש במטבעות ואף הוקמה בה מטבעה שפעלה במשך כ-700 שנה, עד למאה הד’ לסה”נ (לעכו ההיסטוריה הנומיסמטית הארוכה והעשירה מכל ערי ארץ-ישראל). משנת 310 לפסה”נ הייתה עכו כפופה לשלטון בית תלמי, וזכתה ככל הנראה למעמד של פוליס והוענק לה שם חדש – “פתולמאיס”. בתקופה זו נזכר חוף עכו במקורות היווניים כמקור חול לייצור זכוכית. העיר עכו משקפת את תהליך ההלניזציה בסוריה ובארץ-ישראל; היא הגדולה בערי החוף של ארץ-ישראל ההלניסטית; מרכזה עבר מהתל והיא התפשטה אל שטח חצי האי, בשטח נוח למסחר. היקפה בתקופה זו גדל ומעמדה המדיני והכלכלי התעצם.

התקופה הרומית:

מעמדה של עכו כ”פוליס” אוטונומית לא נפגע. בראשית תקופה זו התיישבו יהודים רבים בעכו. העיר קשורה לקורות היהודים בארץ-ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד. בראשית הנצרות השליחים פאולוס ופטרוס שהו בה. בתקופה זו נבנה שובר גלים מקצהו הדרומי של חצי האי אל מגדל הזבובים, ויצר נמל מבטחים שהיה מקור לשגשוגה הכלכלי במשך כ-1000 שנים.

התקופה הביזנטית:

תחילתה במאה הד’ לסה”נ. היא התאפיינה בהתעצמות היסוד היווני בעיר. היישוב שהיה על התל ניטש. כלכלתה של עכו המשיכה להיות מושתתת על מסחר ימי. ידוע כי בראשית המאה הד’ היה בעיר רובע שומרוני. במרד היהודי הגדול של שנת 614, עכו הייתה הראשונה שנכבשה מבין ערי החוף. בשנת 627 הביס הרקליוס קיסר את הפרסים והשטחים שנכבשו הוחזרו. הישוב היהודי שפרח בעכו הוכחד, ככל הנראה, והעיר נשארה בשיממונה.

התקופה הערבית הקדומה (638–1104):

העיר חזרה להיקרא בשמה המקורי, בצורתו הערבית – “עכא”. רבים משכבות העלית בעיר היו נוצרים. בתהליך מתמשך חוזקה השכבה המוסלמית השלטת בבני המקום שהמירו דתם. שינוי תרבותי חל עם עליית השושלת העבאסית (750 – 1258), אז נקבע כי ערכי המזרח ישלטו בתרבות האיסלאם. המסגד תפס את מקומה של הכנסייה וסממנים תרבותיים נוספים תפסו מקום, כגון הוצאת פסלים מכיכרות העיר.
בין שנת 630 לשנת 692 ידעה עכו חוסר יציבות וקרבות בין האומיים לביזנטים. בשנת 660 ייסד מועאויה בעכו את המספנה המוסלמית הראשונה. למטרה זו יושבו בעכו אומנים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים מפרס, בעל בק, חומס ואנטיוכיה. בשנת 692 הרסו הביזנטים את עכו יחד עם צור, קיסריה ואשקלון. המאה השביעית היתה תקופה של הרס שלאחריה שוקמה עכו רק בתחום העיר העתיקה.

במאה העשירית היה מחוז כנסייתי של עכו כפוף לפטריארכיה של אנטיוכיה. משנת 878 שלט בארץ ישראל אחמד אבן טולון שפיתח את נמלה של עכו כבסיס צבאי לחיזוק שלטונו בסוריה. בשנת 969 עבר השלטון לידי השושלת השיעית הפאטימית שהייתה מעצמה ימית שהתבססה גם בעכו.

קיימות עדויות לקיומם של יהודים בעיר במאה הי”ב. בשלהי אותה מאה הייתה עכו מרכז יהודי.

המאה ה-12 (1104 – 1191):

בתקופה הצלבנית הגיעה עכו לשיא גדולתה והייתה לאחת ממרכזי העולם. שיאה אמנם במאה הי”ג, אך כבר במאה הי”ב הייתה הגדולה והעשירה בערי הממלכה הצלבנית, עיר המסחר הראשית שלה, והחשובה בנמליה.
עכו נכבשה בשנת 1104 בידי המלך באלדווין בעזרת צי גדול מהעיר האיטלקית גנואה. עם כיבושה הייתה לנמלה החשוב ביותר של ממלכת הצלבנים. למרות חוסר היציבות והאיבה שבין המוסלמים והנוצרים ידעה העיר חיי רווחה ומותרות של אצילים וסוחרים אמידים, ביטחון, שיתוף פעולה והדדיות בין אירופאים ומקומיים. עולי רגל רבים הצטופפו ברחובותיה. עכו הייתה כפופה למלך, ונשלטה בידי מושל מטעמו. זכויות מיוחדות ניתנו לסוחרי העיר גנואה שקיבלו רובע משלהם, לוונציאנים, לפיזאנים, לאנשי אמלפי ולסוחרי מרסי. בעכו התגבשה המושבה האיטלקית הגדולה ביותר שבכל ערי הנמל של ארץ-ישראל וסוריה. נוכחותם של סוחרים איטלקים וצרפתים הפכה את עכו לגורם בעל חשיבות במסחר שבין מזרח למערב, הם קיימו למעשה את הקשר בין אירופה לממלכת הצלבנים.

בשנת 1187, לאחר קרב קרני חיטין, נמסרה העיר לידי צלאח א-דין ללא קרב. רבים מהסוחרים הנוצרים ברחו מהעיר טרם הכניעה. העיר נפגעה כנראה באופן חמור כשתושביה נטשו אותה וכשנכנסו אליה הגייסות המוסלמים. במסע הצלב השלישי שקם לאחר התבוסה בקרב קרני חיטין, נפילתן של ירושלים ושאר ערי הממלכה לידי המוסלמים, הוטל בשנים 1189- 1191 סביב עכו המצור המפורסם בתולדות מסעי הצלב (הודות למעמדם הרם של המשתתפים בו וטכנולוגיות המלחמה). במערכה נטלו חלק רבים שבאו ממניעים אידיאולוגיים-דתיים. המצור הסתיים עם כניסת הכוחות הנוצרים לעכו ונסיגת המוסלמים.

המאה ה-13 (1191 – 1291):

תקופה זו הייתה תור הזהב של עכו, שאוכלוסייתה מנתה לפחות 40,000 נפש. עכו שימשה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית ואחת הערים המרכזיות והחשובות בעולם, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית; עיקר חיי הממלכה התנהלו בין חומותיה. עכו הייתה מרכז יחסי המסחר שבין אסיה לאירופה. לערי המסחר האיטלקיות, הגדולות, היה בסיס קבע בעיר, ובשווקיה ונמלה עבר חלק ניכר מהסחר שבין המערב למזרח הקרוב והרחוק. עכו הייתה גם מרכז של עסקות כספים והלוואות בין המערב למזרח, הודות לעיסוקם של הטמפלרים, ומרכז לעיסקות נכסי דלא ניידי באירופה, הודות להוספיטלרים שחלשו על נכסים וקרקעות במערב.

עכו הצלבנית הייתה נתונה לאיום מתמיד מצד המוסלמים. היו בה גם מאבקים פנימיים בין הרובעים והקומונות השונות. לאירועים בתוכה הייתה השלכה מעבר לגבולות ארץ-ישראל. בעיני המערב הנוצרי הייתה עכו התגשמות הרעיון הצלבני. היה בה מיזוג תרבותי מיוחד עם השפעות ממזרח וממערב. מלכי ירושלים ישבו בה ושליטים זרים שביקרו בארץ מילאו בה תפקידים. היא הייתה מקום מושבו של בית הדין העליון של הממלכה שהיה למוסד השלטוני המרכזי. פעלו בה כ-60 מוסדות דת שונים – כנסיות ומנזרים – מסדרים צבאיים (הוספיטלרים, טמפלרים, טבטונים), קומונות איטלקיות (ונציה, גנואה ופיזה) וסוחרים מערי מסחר נוספות (אמלפי, סאן גי’מיניאנו, פירנצה, לוקה, פיסטויה וסיאנה) מושבות סוחרים (קטאלנים מברצלונה, צרפתים ממרסיי), יהודים ומוסלמים.

עכו עמדה בשורה הראשונה של מרכזי היצירה בעולם בתחום אמנות הציור הזעיר. הארכיטקטורה המונומנטלית של אותה העת ביטאה את המעבר מהסגנון הרומנסקי לגותי, כאשר הכנסיות והמבנים המונומנטליים שאבו סגנונם מהמערב ובתי המגורים נבנו ברוח המזרח, שניהם בחומרים מקומיים – אבן כורכר ומעט עץ, בעיקר לגגות ולפתחים. העיר הייתה מוקפת חומה בצורה מצפון וממזרח ומחולקת לרובעים (מון מיזאר, הרובע המזרחי, הרובע הפיזאני, הרובע הגנואזי, הוונציאני, הפרובנסאלי, הטמפלרי וההוספיטלרי). הצפיפות והצורך בשטחים לבנייה הכתיבו בנייה לגובה.

התקופה הממלוכית (1291 – 1516):

בשנת 1291 נפלה עכו לידי המוסלמים. מ צור עכו היה השלב האחרון בכיבוש הערבי של ממלכת הצלבנים כולה. השלטון הממלוכי הותיר את עכו בחורבנה, כעיר רפאים ריקה מאדם. העיר נהרסה בשיטתיות בפקודת הסולטאן אל-אשרף, הוחרבו הביצורים, הנמל וגם העיר עצמה. בתהליך מתמשך הלכו ונחרבו בנייניה המפוארים. בתחילת המאה הי”ד חזרו הוונציאנים לסחור ולייבא כותנה לאירופה דרך נמלה. כן הגיעו דרכה עולי רגל בדרכם לירושלים. העיר עמדה בשיממונה כמאתיים וחמישים שנה.

השלטון התורכי (1517 – 1740):

במאת השנים הראשונות לשלטון התורכי המשיכה העיר לעמוד בשיממונה. במאה הט”ז הוקם המסגד הראשון בעיר – מסגד סנאן פחה. בימי פאח’ר א-דין (1586- 1635) חודשו החיים בצל חורבות הענק מהתקופה הצלבנית, חודש המסחר עם המערב, וחל גידול באוכלוסיית העיר, שמנתה עתה פחות מאלפיים נפש, רבים מביניהם היו יהודים וכן נוצרים ומוסלמים. במחצית השנייה של המאה הי”ז נבלמה התפתחותה של העיר. בעיר היו סוחרים, בעיקר צרפתים שהתרכזו ככל הנראה בחאן אל פראנג’, נזירים פרנציסקאנים, עולי רגל ותיירים שעשו שימוש בנמל, חיל מצב קטן, מושל נפה, משנה לשופט, סמכות דתית כלשהי ומוכס ראשי. המאה הי”ז התאפיינה בחוסר יציבות, ולקראת סופה הוכפפה עכו למחוז צידון החדש במקום לצפת ומאז היו שוב פניה אל הים וכך עלתה שוב חשיבותה.

התקופה העות’מאנית המוקדמת (1700–1740):

שלא כמו ברחבי האימפריה העות’מאנית, המאה הי”ח בעכו התאפיינה ביציבות שלטונית וכלכלית עם ההתפתחות בסחר הכותנה. משנות הארבעים של המאה הי”ח היתה עכו לבירת הגליל והחשובה בערי ארץ-ישראל. זאת הודות לשלטון בית זיידאן הבדואי בגליל המערבי ולעליית קרנן של המושבות המסחריות הצרפתיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. מניין אוכלוסיית עכו בשנת 1712 עמד על כ-1500 נפש מעדות שונות, כ-250 בתי אב מוסלמים, 100 יוונים (אורתודוכסים וקתולים), 10 יהודים וכן מרונים, קופטים וארמנים.

דאהר אל עמר (1740 – 1775):

דאהר מבית זיידאן השתלט על עכו בהדרגה החל משנות ה-30 של המאה הי”ח, וזו הפכה לגולת הכותרת של פעילותו המדינית והכלכלית. הוא הביא את תור הזהב החדש לעיר, שנמשך מאה שנה שבהם הייתה לחשובה בערי ארץ ישראל מבחינה כלכלית ומדינית. דאהר הפך את שרידיה של עכו הצלבנית מקור לאבני בניין. הוא יישב בה תושבים באופן מכוון ובכך היה חידוש מוחלט בארץ ישראל של אותה תקופה. תחילה התיישבו בעיר מקרב תושבי הכפרים הסמוכים, אולם עיקר גידולה היה מדיניות מכוונת ויישוב של קתולים מנצרת, מבית לחם, מירושלים ומדמשק, ויוונים אורתודוכסים מקפריסין. מספר תושביה היהודיים גדל אף הוא. דאהר הפך שוב את עכו לאחר חמש מאות שנה לעיר נמל משגשגת.

אחמד ג’זאר (1775 – 1804):

ג’זאר המשיך את מפעלי הבנייה של קודמו דאהר. תחת שלטונו זכתה עכו למעמד של בירת מחוז צידון ועמדה באביב 1799 בפני מצור נפוליאון שנחל בקרב זה את תבוסתו הראשונה. ג’זאר נודע בשלטונו הרודני ובאכזריותו. הוא היה בעצמו האדריכל והמהנדס של הבניינים שהקים (ביניהם: מסגד אל-ג’זאר, 1781, חמאם אל פאשה, 1781, חאן אל-עומדאן, 1784). יד ימינו של ג’זאר בענייני כספים ומינהל היה חיים פרחי שנרצח בשנת 1820.

סולימאן פחה, עבדאללה פחה ואברהים פחה (1804 – 1840):

שלטון סולימאן (1805–1815) היה המשך ישיר לשלטונו של ג’זאר בתחומים הכלכלי והפיסקאלי. מרבית הבתים בעיר היו בבעלותו. חשיבותה של עכו במסחר הבינלאומי הלך וירד. ההערכה היא כי אוכלוסייתה מנתה כ-10,000 נפש. בתקופת עבדאללה פחה (1818 – 1831) עכו כבר לא הייתה עיר משגשגת ומצבה הכלכלי הלך והדרדר. במקביל לדעיכתה של האימפריה העות’מאנית הלכה מצרים והתעצמה תחת שלטונו של מוחמד עלי. בין נובמבר 1831 למרץ 1832 צרו כוחות מצריים בראשות אברהים פחה על עכו וכבשוה לאחר מערכה ממושכת. המצור וההרעשות הרבות הסבו נזק רב לאוכלוסיית העיר, לבנייניה ולביצוריה.

השלטון המצרי (1832 – 1840):

עם כיבושה איבדה עכו את מידת העצמאות והחשיבות המדינית שהייתה לה תחת ארבעת השליטים הקודמים – דאהר, ג’זאר, סולימאן ועבדאללה. בשנת 1833 נחתם הסכם שביתת הנשק בין מוחמד עלי ל’השער העליון’. השלטון המצרי בעיר התאפיין ברודנות; מערכת הביצורים שוקמה אך כלכלתה לא קמה לאחר המצור. התפתחותה של חיפה ונמלה תרמו לדעיכתה של עכו.

המערכה של שנת 1840:

בשנה זו עמדה עכו בפעם האחרונה בתולדותיה במרכזו של מאבק צבאי בינלאומי. כוחות הברית – אנגליה, תורכיה ואוסטריה – קמו על השלטון המצרי בחזקן את שלטון ‘השער העליון’ בקושטא. הייתה זו המערכה הראשונה שנוהלה מכיוון הים בלבד ובה הופעלו כלי נשק חדשניים – אוניות קיטור, פגזים נפיצים ורקטות. אלה גרמו להתפוצצות אדירה של מחסן חומר נפץ ולסיומה המהיר של המערכה. עכו ההרוסה הייתה שוב תחת שלטון התורכים.

שלהי התקופה העות’מאנית (1840–1917):

בעיר שררו עזובה והזנחה. בתקופה זו שימשה עכו כמבצר בעל חשיבות צבאית. אוכלוסיית העיר התמעטה וכלכלתה דעכה. נמל חיפה דחק את נמל עכו והיה לראשי בצפון הארץ. השלטון התורכי אסר לבנות בתים מחוץ לחומות, שלא כמו בירושלים וביפו. בעיר התקיימו חיי מסחר ערים במועדים מסוימים בלבד. חלק מהמשפחות המכובדות של עכו עקרו לחיפה.

ימי המנדט הבריטי (1918–1948):

בתקופה זו עכו החלה לגדול שוב וכלכלתה התרחבה. העיר התפשטה אל מחוץ לחומות. הנמל היה הקטן בנמלי הארץ אך הוא המשיך לפעול. משרד העתיקות המנדטורי עשה לשיקומה של העיר ודאג לשיפוץ חומות הים ההרוסות. ב-1922 חיו בעיר 6420 נפש, מתוכם 4883 מוסלמים, 1344 נוצרים ו-115 “אחרים” שרובם כנראה באהיים ו- 78 יהודים. בשנת 1931 היו בעיר 7897 ובשנת 1946 כ-13,000 נפש. בעקבות ארועי המרד הערבי בשנים 1939-1936 הוכרז בעיר (שנת 1938) משטר צבאי. כלא עכו היה בית הסוהר המרכזי בארץ שבו נאסרו פורעים ערבים וכן אישים יידועי-שם מהיישוב היהודי ומגיניו.

מדינת ישראל (1948 ואילך):

במאי 1948 נכנעה העיר לכוחות ההגנה וצה”ל. רבים מתושביה העשירים והמנהיגים עזבו ללבנון, ונותרו בה כ-3000 איש. אחרי מלחמת העצמאות יושבו עולים יהודים, רובם פליטי השואה, בדירות פנויות בעיר העתיקה. כ-2000 עולים שוכנו בעיר העתיקה בנובמבר 1948; עם בניית השכונות החדשות העדיפו רבים מהם לעבור אליהן. בשנות ה-60 של המאה הכ’ היו בעיר כ-5,000 נפש, מתוכם כ-600 יהודים בעיר העתיקה, אלו עברו במהלך השנים לשכונות החדשות. במקומם נכנסה אוכלוסיה ערבית, בעיקר מהכפרים. בשנות ה-80 וה-90 הגיעה אוכלוסיית העיר העתיקה ל-6000 עד 7000 נפש (לוריא 2000: 487- 543). קסטן, בפתיח לספרו עכו העתיקה משנת 1993, מתאר את העיר העתיקה כשכונה צדדית מידרדרת לצד העיר עכו המתפתחת על פני שטח נרחב, ובה בתים שהתיישנו ואינם מתאימים עוד לצרכים של ימינו.

פעמיים בתולדותיה הייתה עכו העיר המרכזית של ארץ-ישראל כולה ובעלת חשיבות בינלאומית: במאה הי”ג, עת הייתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ובמאה הי”ח, תחת שלטונו של ג’זאר פחה. בשל מיקומה הגיאוגרפי והיותה עיר נמל הייתה עכו יעד לכיבושים במהלך כל התקופות, כתוצאה מכך תחלופת האוכלוסייה בה היא ממאפייניה ההיסטוריים.

החל מימי המנדט הבריטי התרחבה העיר בשטח שמחוץ לחומות. עובדה ששינתה את ההקשר המרחבי מצד היבשה בו נתונה העיר העתיקה ושימרה במידה רבה את המצב הקיים בתוך החומות.

העיר עכו העתיקה הוכרזה בשנת 2001 על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית.